כאשר אדם הולך לבית עולמו, עיזבונו מתחלק בין יורשיו השונים. ככל שהמנוח הקדים וערך צוואה, וככל שהצוואה נערכה בהתאם להוראות החוק, נכנס לתוקפו הכלל התלמודי הוותיק – "מצווה לקיים דברי המת". 

בהעדר צוואה, הירושה מתחלק לפי מנגנון הקבוע בחוק הירושה והקרוי "ירושה לפי דין". מנגנון זה קובע את חלוקת הרכוש בהתאם למעגלי קרבה משפחתיים המתחילים בבן הזוג שנותר בחיים וממשיכים עם הילדים, ההורים, האחים וכן הלאה. 

באשר לצוואה, כפי שצוין לעיל, החוק מכיר בארבע דרכים בהן ניתן לערוך צוואה כשרה ותקפה בישראל:

• צוואה בפני עדים – צוואה הנערכת בפני שני עדים. 
• צוואה בעל פה – צוואה הנאמר בעל פה על ידי אדם הרואה עצמו אל מות המוות. 
• צוואה בכתב יד – צוואה שאדם עורך בעצמו ובכתב ידו. 
• צוואה בפני רשות – צוואה הנערכת אל מול גורם רשמי כגון שופט, רשם בית משפט, חבר בית דין דתי, ההרשם לענייני ירושה או נוטריון (צוואה נוטריונית). 

חשוב להדגיש כי צוואה, כאשר היא נעשתה כדין, מתעלה מעל לכל הוראה אחרת בחוק הירושה. זאת גם אם הצוואה נראית לכאורה בלתי הגיונית בעליל לאחד מהיורשים שמרגיש שהוא הודר שלא בצדק. עם זאת, בתי המשפט בישראל מכירים מקרים רבים של צוואות בלתי כשרות שאין לקיימן כדוגמת צוואה שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, צוואה אשר חורגת באופן בלתי סביר מהוראות חוק הירושה לגבי דבר עריכתה, צוואה מזויפת, צוואה שנערכה כאשר המנוח לא יודע להבחין בטיבה ועוד.